ד"ה לורנס
היא מביטה לאחור
הַבּוּעִיּוֹת הַחִוְרוֹת,
הַבּוּעִיּוֹת הַיְּפֵהפִיּוֹת הַזְּהֻבּוֹת-הַחִוָּרְיָנִיּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי הַגֻּלָּנִית,
שָׁטְפוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶל הַנָּהָר
בְּנָחִיל גּוּשִׁי קָרוּשׁ וּבוֹדֵד,
אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ תָּלְתָה הַשְּׁקִיעָה אֶת זְהַב מַחְלְצוֹתֶיהָ הַקָּלוּשׁ;
וְאַתְּ נִצַּבְתְּ לְבַדֵּךְ, מִתְבּוֹנֶנֶת בְּהִסְתַּלְּקוּתָן,
וְאַהֲבַת אֵם זוֹ כְּמוֹ שָׂטָן מָשְׁכָה אוֹתָךְ מִמֶּנִּי
אֶל אַנְגְלִיָה.
לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל, לְאַחַר רֶדֶת הַלַּיְלָה,
לְאֹרֶךְ שְׁדֵרַת הַלִּבְנִים הַמְפֹאֶרֶת
מֵעֵבֶר לְכִכְּרוֹת הַנָּהָר
פָּסַעְנוּ בִּדְמָמָה, וְאַתְּ לָטַשְׁתְּ עֵינַיִם אֶל אַנְגְלִיָה.
וְאָז זָרַח שָׁם פֶּתַע בְּמַעֲבֵה חֶשְׁכַּת הַגּ'וּנְגְל
שֶׁל מַצַּע הָעֵשֶׂב הַגָּבֹהַּ, הַשּׁוֹפֵעַ, פָּנָס
יָרֹק וְגַחְלִילִי שֶׁל אוֹר טָהוֹר, נִצָּחוֹן קָטָן, עַז, מֵמִיס
לָבָן וּמֻגָּהּ בְּאֹבֶךְ אֵשׁ, לְמַטָּה בַּחשֶׁךְ הַסָּבוּךְ.
אַחַר שׁוּב הִנַּחְתְּ אֶת יָדֵךְ בְּיָדִי, נָשַׁקְתְּ לִי, וְנִכְרַכְנוּ זֶה בָּזֶה.
וְהַנִּצְנוּצִים הַחַשְׁמָלִיִּים הַקְּטַנִּים הִמְשִׁיכוּ עִמָּנוּ, בָּעֵשֶׂב,
מִגְדָּלוֹרִים זְעִירִים, נִשְׁמוֹת פָּנָסִים פְּעוּטוֹת, תְּעוּזָה שֶׁהִתְפָּרְצָה
בְּפִצּוּץ אוֹר יָרֹק
בַּכֹּל לְמַטָּה בָּעֵשֶׂב, שֶׁבּוֹ חשֶׁךְ הִתְעַרְבֵּל בַּחֲשֵׁכָה.
לַמְרוֹת הַכֹּל, הַנְּשִׁיקָה הָיְתָה קֻרְטוֹב שֶׁל מְרִירוּת עַל פִּי
כְּמֶלַח, מְאַכֶּלֶת.
וְיָדִי קָמְלָה בְּתוֹךְ יָדֵךְ.
כִּי בְּלֵב פְּרָאִי עָרַגְתְּ לָשׁוּב, לַחֲזֹר
אֶל הַיְּלָדִים הַהֵם שֶׁנָּטַשְׁתְּ, אֶל כָּל עִדָּנֵי הֶעָבָר.
וַאֲנִי הָיִיתִי כָּאן בְּשֹׁבֶל דִּמְדּוּמָיו שֶׁל הָאִיזָר.
בַּבַּיִת, נִשְׁעַנּוּ עַל חֲלוֹן חֲדַרהַשֵּׁנָה
שֶׁל הָאַכְסַנְיָה הַבָּוָארִית הַיְשָׁנָה,
וְהַצְּפַרְדְּעִים בַּבְּרֵכָה שֶׁמֵּעֵבֶר סִלְסְלוּ בִּשְׁקִיקָה,
כְּסִיר בִּשּׁוּל, הָאֲגַם בִּעְבֵּעַ בְּאשֶׁר,
כְּרַעֲשָׁן שֶׁיֶּלֶד מְסַחְרֵר לַהֲנָאָתוֹ, הַלַּיְלָה קִרְקֵשׁ
בְּמוֹפַע הָרַאֲוָה שֶׁל הַצְּפַרְדְּעִים,
וְאַתְּ הִשְׁעַנְתְּ אֶת לֶחְיֵךְ עַל לֶחְיִי,
וְהִרְשֵׁיתִי לָךְ, רוֹצֶה לְהָבִּיעַ אַהֲדָה.
לְבַסּוֹף, כְּשֶׁהִזְדַּקַּפְתְּ, גְּלִימָתֵךְ הַלְּבָנָה נוֹשֶׁרֶת מִשָּׁדַיִךְ,
הִבַּטְתְּ בְּעֵינַי וְגַם אָמַרְתְּ: "אַךְ זוֹ שִׂמְחָה!"
וְשֵׁנִית לָךְ הִתְמַסַּרְתִּי.
אַךְ עֲנָנַת הָרְמִיָּה קִנְּנָה בְּעֵינַיִךְ,
הָאִמָּא שֶׁבָּךְ, עַזָּה כְּרוֹצַַחַת, הִבְזִיקָה אֶל אַנְגְלִיָה,
עוֹרֶגֶת אֶל אַנְגְלִיָה, אֶל יְלָדַיִךְ הַצְּעִירִים,
מִתְעַקֶּשֶׁת עַל אִמָּהוּתֵךְ, הַרְסָנִית.
וְהִנֵּה, גַּם שִׂמְחָה הָיְתָה, וֶאֱמֶת דִּבַּרְתְּ,
שִׂמְחָה זוֹ לֹא נִתַּן לְהַשְׁבִּית בְּנָקֵל;
עַזָּה מִפַּחַד אוֹ מֵאַהֲבַת אֵם הַרְסָנִית, הִיא הִבְלִיחָה;
גַּם הַצְּפַרְדְּעִים תָּרְמוּ אֶת חֶלְקָן, מְנַסְּרוֹת בְּלֹא הֶרֶף.
לַמְרוֹת זֹאת, עַד מַה לָּמַדְתִּי לְהַכִּיר בְּעֵינַיִךְ מַבָּט זֶה שֶׁל יֵאוּשׁ נוֹרָא!
עַד מָה אֲנִי מַכִּיר נִצְנוּץ מֶלַח זֶה, צָחִיחַ, עָקָר, עַז, נֶתֶר מְאַכֵּל!
לֹא דְּמָעוֹת, כִּי אִם תִּמְלַחַת מְאַכֶּלֶת וּלְבָנָה
הַמְכָעֶרֶת אֶת עֵינַיִךְ.
רָאִיתִי אוֹתָהּ, טָעַמְתִּי אוֹתָהּ בְּפִי, בְּצַוָּארִי, בְּחָזִי, בִּקְרָבַי,
צְרִיבָה שֶׁל מֶלַח עַז, חוֹרֶכֶת, מְכַרְסֶמֶת מִבַּעַד לְעֵירֹמִי חֲסַר הַיֶּשַׁע.
הָחְדַּרְתִּי לְתוֹךְ גְּבִישִׁים צוֹרְבִים, לְבָנִים,
נַעֲוֶה, נִפְתָּל, חָדוּר עַד הָעֶצֶם.
הָהּ, אֵשֶׁת לוֹט, אֵשֶׁת לוֹט!
נְצִיב הַמֶּלַח, עַמּוּד הַמֶּלַח הָאָיֹם, הַסְּחַרְחָר, כְּנֵד מַיִם
שֶׁאֲפָפָנִי!
שֶׁלֶג מֶלַח, לָבָן, צוֹרֵב, נֶתֶר מְאַכֵּל
שֶׁבּוֹ הִתְפַּתַּלְתִּי.
אֵשֶׁת לוֹט! לֹא אִשָׁה, אֶלָּא אֵם.
לָמַדְתִּי לְקַלֵּל אֶת אִמָּהוּתֵךְ,
נְצִיב מֶלַח אָרוּר אַתְּ.
קִלַּלְתִּי אֶת הָאִמָּהוּת בְּעֶטְיֵךְ,
אִמָּהוּת שְׁפָלָה, אֲרוּרָה!
אֲנִי מְיַחֵל לְיָמִים יָבֹאוּ, כַּאֲשֶׁר קִלְלָתִי אוֹתָךְ תָּסוּר מֵעַל לִבִּי.
וְהִיא טֶרֶם סָרָה.
פַּעַם, מִכָּל מָקוֹם, הַצְּפַרְדְּעִים, פִּרְחֵי הַגֻּלָּנִית שֶׁל בָּוָארְיָה, הַגַּחְלִילִיּוֹת
נָתְנוּ לִי שִׁקּוּי מָתֹק נֶגֶד מִכְווֹת הַמֶּלַח,
גַּם בְּגֶשֶׁם זֶה קַיֶּמֶת נְדִיבוּת.
עַל כֵּן, אַף בִּשְׁעַת מְצוּקָתִי הַנִּסְעֶרֶת, הָעֲמֻקָּה בְּיוֹתֵר
אֲנִי מְנַסֶּה לִזְכֹּר שֶׁבֵּינֵינוּ שְׁרוּיָה גַּם הַטּוֹבָה.
שֶׁאַתְּ עִמִּי, כִּכְלוֹת הַכֹּל.
שֶׁלְּעוֹלָם אֵינֵךְ מַבִּיטָה בְּדִיּוּק לְאָחוֹר; תֵּשַׁע עֲשִׂירִיּוֹת, אֲהָהּ, יוֹתֵר
אַתְּ מַבִּיטָה סָבִיב-סָבִיב מֵעֵבֶר לִכְתֵפֵךְ;
אַךְ לְעוֹלָם לֹא בְּדִיּוּק לְאָחוֹר.
אַף-עַל-פִּי-כֵן הַקְּלָלָה שֶׁקִּלַלְתִּי אוֹתָךְ עֲדַיִן רוֹבֶצֶת עַל לִבִּי
כִּכְוִיָּה עֲמֻקָּה, עֲמֻקָּה.
הַקְּלָלָה שֶׁקִלַּלְתִּי אֶת כָל הָאִמָּהוֹת.
כָּל הָאִמָּהוֹת שֶׁמִּתְבַּצְּרוֹת בְּאִמָּהוּת, הַמַּשְׁמִימוֹת אֶת הֶחָזוֹן.
הֵן אֲרוּרוֹת, וְהַקְּלָלָה אֵינָהּ מוּסֶרֶת;
הִיא בּוֹעֶרֶת בְּקִרְבִּי כִּכְוִיָּה יְשָׁנָה, עֲמֻקָּה,
וְהוֹ, מִי יִתֵּן וְהָיָה טוֹב יוֹתֵר.
בויירברג
פרידה לורנס
לורנס נשא לאשתו את מי שהיתה רעייתו של פרופ' לספרות גרמנית. לבעלה הראשון ולה היו שני ילדים שנשארו בחזקת הבעל שכמעט ולא נתן לה לפגוש את ילדיהם.
וואו, הוא תפס את זה. חד ומדמם.
שום אהבה לא תנצח את האמהות. וגם לא את האבהות, אגב. בסרט "פרידות" מוצג המוטיב הזה באופן מרגש ביותר.
תרגום נפלא, גיורא. תודה.
גיורא
היקר
זה פשוט כמו חץ מדמם
מאיפה היה לך את הכח לקחת תאת השיר הזה ולתת לו לעוף, ככה בכבדות מעל החיים שלנו?
להתראות טובה
גיורא, זהו שיר המיטיב לתאר מנקודת מבט גברית קנאית את מאבק האיתנים המתחולל בליבה של פרידה, בין הרצון להיות עם אהובה לורנס לבין הרצון להיות עם שלושת ילדיה, אותם עזבה כשהיו בני 12, 10, 8
ופרידה בחרה באהבת הגבר וזכתה כצפוי בגינוי מוסרי חריף על בחירתה.
גם היא ובעיקר לורנס נרדפו באנגליה בשל בעיטתם במוסכמות החברתיות וב 1919 עזבו אותה סופית והחלו מסע נדודים ברחבי העולם.
אך לורנס אינו מסתפק בבחירתה של פרידה בו. הוא מקנא בגעגועיה לילדיה ורוצה בעלות טוטלית על אהבתה, כמו אין מקום לקיומן בצוותא ובשלום של אהבות מסוגים שונים. בעיניו אהבה זו אהבה והוא שונא את הרעיון להתחלק באהובתו אפילו שמתחריו הם רק געגועים.
מוטיב אשת לוט, נציב המלח חזק מאוד
כמו גם כנותו של הדובר מתוך כאב קנאתו העיוורת בילדים המתחרים על לב אהובתו ויכולתו לומר דברים שהם טאבּוּ גם היום, אך בודאי בתחילת המאה העשרים – הטלת קללה באמהוּת, כמו חרטה לרגע (הקללה רובצת על ליבי) ודבקות בה למרות הכל (הקללה לא מוסרת).
התרגום טוב מאוד, שומר על שפה גבוהה אך קולח, כך שלו נאמר לי שהשיר נכתב במקור בעברית, הייתי מאמין
כדי שהשיר יהיה מובן יותר מבחינת מקום המצאות הדובר ואהובתו (גרמניה) וזירת הגעגועים של פרידה (אנגליה), כדאי לציין שבעלה הראשון של פרידה, שהיתה בת למשפחת אצולה גרמנית, היה ארנסט וויקלי פרופסור בריטי לשפות מודרניות ומורה לשעבר של לורנס וכאשר היא ולורנס התאהבו הם ברחו ב 1912 מאנגליה לגרמניה כשילדיה נותרו עם אביהם באנגליה
))ורציתי לשאול, מה מציינת הספרה 5. שבכותרת הפוסט ?
לאהוד,
הפרטים שמסרת נכונים ונאים ומוסיפים להבנת הנקרא.
מס' 5 הוא לציין את העובדה שזה הקטע החמישי בסדרה של תרגומים שאני מביא משירת ד"ה לורנס.
יהיו עוד כמה קטעים נוספים.
אחזור לקרוא את התרגומים שהחמצתי
לאהוד. כתבת יפה מאד על השיר. תודה. אני מצטרף לשבחים על התרגום.
עוד לא התרכזתי בטקסט הזה, אבל אני רוצה לומר לך שאני קוראת הערב על וולפרד אוון ומצאתי תרגום שלך טוב בהרבה מהמקור. ביחוד השורה האחרונה — הברקה. וזה הרבה משום שהרשת לעצמך קצת שינויים.